על מדף הספרים שלי הפעם, שלושה ספרים לגמרי שונים אחד מהשני: הראשון הוא רומן קסום השזור בסיפורי פרחים, השני הוא רומן עם אלמנטים של מתח שנותן הצצה לעולמם של אנשי המוסד והשלישי משלב את סיפורן של שלוש נשים שפוגשות את אותו הגבר.
"הפרחים האבודים של אליס הארט" מאת
הולי רינגלנד הוא רומן קסום ויוצא דופן.
שפת הפרחים המיוחדת שפיתחה רינגלנד, ילידת אוסטרליה, וכל פרק נושא את שמו של פרח אחר, עם הסבר קצר על משמעותו ומסמל את מה שעומד להתרחש. למרות שהיא טוענת שהספר אינו אוטוביוגרפי, יש המון קווי דמיון בין הגיבורה הראשית של הספר, אליס הארט לבין רינלגנד: שתיהן בנות לאמאהות שעסקו בגינון והכירו את הפרחים המקומיים ואת משמעותם, שתיהן חוו אלימות מצד הגברים, שתיהן הגיעו לריפוי. באחד הראיונות רינגלנד סיפרה שלפני שכתבה את הספר היא חשבה על ריפוי ועל מציאת משמעות באירועים טראומטיים שחוותה שקשה לה לזכור אבל בלתי אפשרי לשכוח. הרומן שלה מביא למודעות את אחת הבעיות הכואבות של אוסטרליה ולדעתי גם של כל העולם (כולל לצערי גם את ישראל), שהוא האלימות נגד נשים.
הגיבורה הראשית של הספר היא ילדה בת 9 בשם אליס הארט, שגדלה בצלו של אב אלים שהביא את משפחתו אל חווה מבודדת מחוץ לעיר, ומרגישה חסרת אונים עד כדי כך שהיא מנסה ללמוד איך להרוג את אביה באמצעות שריפה שהיא תחולל במקום. היא מתעוררת בבית חולים, ללא יכולת דיבור וללא זכרונות ברורים לגבי מה שקרה ומגלה ששני ההורים שלה וגם אחיה שעוד לא נולד כבר אינם והמשפחה החדשה שלה היא הסבתא שלעולם לא הכירה וקיבלה את המשמורת עליה. בהמשך הסיפור רואים את אליס בגיל ההתבגרות בחוות הפרחים המיוחדת שעוברת בין הדורות אצל נשות המשפחה. חוות טורנפילד היא לא רק מקור פרנסה, אלא גם מעין מקלט לנשים שהגיעו אליה כל אחת עם הסיפור המיוחד שלה, והכינוי שלהן הוא "הפרחים". החווה גם טומנת בתוכה סודות משפחתיים, הסיפור הטרגי של סבתא ג'ון וגם את כל הפרטים החשובים שהסתירה במשך השנים מאליס.
התקופה של גיל העשרים של אליס מביאה איתה בריחה מהחווה וגם חזרה לאותו מעגל האלימות שחוותה בילדותה, הפעם מבן זוג "אוהב", אבל אל דאגה, לספר הזה יש סוף טוב ואופטימי. מה שיפה כאן הוא שהספר נקרא לאט והסיפור הולך ומתגלה בחלקים והכל מתבהר טיפה אחרי טיפה, גם בלי שזה כתוב במפורש, הכל מובן גם מתוך המשפטים שכביכול נשארים פתוחים. אני יכולה לדמות את הקריאה שלו לסרט תקופתי שעוסק בחייהן של נשים, אין כאן דרמות גדולות ואין סצנות קיטצ'יות. אני ממליצה לקרוא כמה רעיונות עם רינגלנד לפני שקוראים את הספר, כדי להבין לעומק את כל מה שעומד מאחורי הכתיבה שלה וככה גם הספר יקבל הרבה יותר משמעות ועומק. נהניתי מאוד לקרוא אותו לאט ובהמשכים, ספר מומלץ בהחלט.
"הסדק" מאת
יריב ענבר תפס את תשומת ליבי כי מעבר היותו מותחן, הוא מעורר סקרנות כי מדובר בפרי עטו של איש מודיעין לשעבר ששירת בתפקידים רגישים וכותב תחת שם בדוי בגלל שזהותו האמיתית נאסרה לפרסום.
אמנם האירועים שמתוארים בספר לא קרו במציאות, אבל התחושה היא שהוא מספק הצצה חטופה לתוך החיים של אנשי המוסד והמודיעין: איך זה לחיות תחת זהות בדויה ולחיות את המציאות הזאת כאילו הייתה אמיתית, איך לשלוט ברגשות האמיתיים וההכי בסיסיים שלך כמו חיבה, חברות ואמפטיה, כלפי אנשים שבחיים האמיתיים ככל הנראה היו מנסים להרוג אותך. הספר מספר את סיפורו של גואל בן עטר, לוחם מוסד חדור מוטיבציה שיחד עם אשתו לעתיד, לוחמת גם היא, יוצא למבצע מורכב בחו"ל שמשתבש באשמתו ובעקבות כך הוא מאבד לא רק את העבודה אלא גם את הזוגיות.
לאחר מספר שנים, במטרה לעשות מעשה משמעותי עבורו וגם עבור מדינת ישראל, גואל מגיע לבית לחם תחת כיסוי של זהות בדויה - ג'לאל. הוא יליד צרפת, גם בחיים האמיתיים וגם אלו שהמציא, יודע ערבית וגם את אורח החיים והתרבות המקומיות, בתור לוחם דובדבן לשעבר וגם מההיכרות עם המהגרים המוסלמים בצרפת. זאת הסיבה שההתחזות לג'לאל, המתנדב מצרפת שמגיע לבית חולים פסיכיאטרי בבית לחם, היא לא קשה עבורו. המטרה שלו היא למצוא עוצר ארכיאולוגי בעל משמעות לאומית, שעל פי התרשימים והמסמכים שקיבל מסבו, אמור להימצא בשטח של בית החולים. מעניין לראות כאן את מערכות היחסים של ג'לאל הבדוי עם עמיתיו לעבודה וגם עם פציינט אחד ותיק שהצליח להיכנס לליבו, שאלו יחסי ידידות וחיבה אמיתיים ואותנטיים, לולא היה מדובר בבן אדם רגיל.
המשימה שגואל לקח על עצמו מתרחבת ברגע שנוכחותו בבית לחם מובאת לתשומת לבם של שב"כ על ידי עמיתו בבית החולים שמשתף פעולה עם ישראל. מכאן לא אפרט לטובת מי שיחליט לקרוא את הספר, רק אגיד שיש כאן כמה טוויסטים בעלילה ומה שהתחיל כמופע של שחקן אחד הופך למשהו הרבה יותר מורכב. משהו שחוזר על עצמו מספר פעמים בספר הוא המשפט שגואל שמע מאחד המנטורים שלו במוסד, שאומר שהעבודה שלו היא שמונים אחוז המתנה ועשרים אחוז עשיה ואקשן. העניין הזה נכון גבי לגבי הספר עצמו שלא בנוי כמו ספר מתח רגיל. יש כאן המון הכנה והמון פרטים שלומדים לפני שהעלילה משנה כיוון וקורה משהו מותח. הספר נקרא די לאט וכל הזמן ציפיתי שיקרה כבר משהו, אבל רוב הדרמה מרוכזת ממש לקראת הסוף, שהוא באופן די מפתיע סוף טוב. כשסיימתי לקרוא היו חסרים לי דווקא הפרטים הקטנים והמעניינים שיסגרו את כל הקצוות של העלילה ויתנו תשובות לכל השאלות שנותרו באוויר, במקום זה נשארתי עם ניחושים בלבד. לסיכום, "הסדק" הוא ספר טוב ומסקרן, אבל לא הייתי מגדירה אותו כספר מתח אלא רומן ואם התקציר שלו מבטיח "עלילה רבת-התהפכות" תקחו את זה בפרופורציה.
"שלוש" של
דרור משעני הומלץ לי בהתלהבות יתרה על ידי מוכרת בחנות הספרים, שתיארה אותו כמותחן מעולה והפתעה גדולה שמחכה בעלילה. גם בפרסומים בשונים של רשתות הספרים מהללים אותו ומגדירים כרב מכר והצלחה גדולה. התקציר שלו לא מסגיר יותר מידי פרטים, מעבר לכך שמדובר בשלושה סיפורים של שלוש נשים שונות שכולן פוגשות את אותו הגבר.
מרוב הציפיה קראתי את הספר תוך ימים בודדים וכל הזמן הזה חיכיתי להפתעות ולרגעי המתח המיוחלים שלצערי לא הגיעו והדבר היחיד שאמרתי בתום הקריאה הוא "זה הכל? על מה המהומה?". הייתי אומרת שזהו רומן, לא ספר מתח, כי פרט לכמה התרחשויות הוא די מונוטוני. יש בו המון תיאורים של הפרטים הקטנים ביותר וגם השוליים ביותר שניתן לחשוב עליהם, כמו תיאורים אינסופיים של התפאורה בדירה או בחדר במלון או של מעשי היומיום של הדמויות, שבאים כאילו למלא את העלילה שנמרחת על גבי העמודים.
החלוקה לשלושה סיפורים כאן היא אכן מקורית, אבל תמצית הסיפור הרגישה לי קצרה ופשוטה. גם ההפתעה הגדולה בסוף לא קרתה עבורי והיה לי די ברור לקראת הסיום מה עומד להתרחש ומה יהיה הטוויסט המיוחל. הסיפור נגמר ללא תושבות ברורות וללא גילוי מפורש של כל הפרטים והאירועים שקרו במהלכו. התלבטתי אם לכתוב על הספר הזה או לדלג ולשכוח, כי לא נעים לכתוב ביקורת לא מחמיאה על ספר שמישהו עמל עליו וגם הגיע איתו למעמד של רב מכר. מצד שני התחושה שלי היא שהסיפור של "שלוש" הוא די overrated ורציתי בכל זאת לשתף את דעתי שככל הנראה שונה מהרוב.
אמשח לשמוע גם את ההמלצות שלכן על ספרים טובים שקראתן לארחונה וגם כאלה שכדאי לדלג עליהם!
תצטרפו אלי גם באינסטגרם @starsofalex
אין תגובות
הוסף רשומת תגובה