על מדף הספרים שלי: אושר למין האנושי, בעלי לא בבית, איך לעצור את הזמן
מירב הלפרין "בעלי לא בבית" (ידיעות ספרים)
אם חיפשתן ספר שהוא קומדיה צינית, שנונה ותשאף אתכן פנימה מבלי לשחרר - הגעתן למקום הנכון. התקציר שבתמונה השניה מתאר היטב את הסיפור: עורכת דין שבעלה עזב אותה לטובת אישה אחרת, אמה השחקנית שמתגוררת בבית אבות ומתנהגת כמו דיווה, כולל רומן עם דייר אחר ונשוי, שני ילדים מתבגרים והתאהבות פתאומית (למרות שהיא שונאת מערכות יחסים). הספר לא מתיפייף, לעתים ציני וחריף, לעתים קורע מצחוק! מומלץ ביותר ושאפו ענק למירב הלפרין על הכתיבה ועל היכולת המופלאה לגרום לקורא דרך המילים להרגיש בתוך סרט קומדיה הוליוודי.
תרגום לעברית אביגיל בורשטיין
הוצאה לאור: כנרת זמורה
"איך לעצור את הזמן" נשמע בהתחלה כמו רומן רומנטי, המספר סיפור של טום הזרד שלוקה בתסמונת נדירה שגורמת לו להזדקן לאט. הוא חי כבר ארבע מאות שנה, אבל נראה בן 40, נודד ממקום למקום על מנת שלא יגלו מי הוא וחבר מאגודת "האלבטרוס" הוסדית של אנשים כמוהו, עם מנהיג זקן יותר ממנו שגורם לו לבצע משימות למען האגודה כדי לשמור על "החברים" וכם על עצמו מהמדע ומהאנשים הרגילים.
טום חוזר לעיר מולדתו, ללונדון ומוצא עבודה בתור מורה להיסטוריה בתיכון, הרי את ההיסטוריה הוא מכיר לא מהספרים, כי הופיע עם שייקספיר, חצה את האוקיינוס עם קפטן קוק ושתה קוקטיילים עם פיצג'רלד. ובתיכון הוא גם מכיר מורה לצרפתית שמיד מוצאת חן בעיניו. אסור לו להתאהב, כי זה יוביל לאסון שכבר קרה לו ולא נותן לו מנוח, אבל סיפור האהבה כאן נרקם לאט לאט ומוביל להתפכחות, לשבירת הגבולות וגם לסוף טוב שהופך את קריאת הספר למהנה עוד יותר.
אסיים בציטוט האהוב עלי מתוך הספר, שהוא לא רק רומן סוחף, אלא אחד שמעורר מחשבות על מה שחשוב באמת, על הזמן ועל החיים עצמם:
"וממש כפי שנדרש רק רגע למות, נדרש רק רגע לחיות. כל מה שצריך הוא לעצום עיניים ולהניח לכל הפחדים העקרים להישטף. ואז במצב החדש הזה, משוחרר מפחד, אתה שואל את עצמך: מי אני? אילו יכולתי לחיות ללא פקפוק, מה הייתי עושה? אילו יכולתי להיות אדיב בלי לחשוש שידפקו אותי? אילו יכולתי לאהוב בלי לחשוש שיפגעו בי? אילו יכולתי לטעום את מתיקות היום בלי לחשוב על כך שמחר אתגעגע אליה? אילו יכולתי לא לפחד מהזמןהעובר ומהאנשים שהוא יגנוב? כן. מה הייתי עושה אז? את מי הייתי אוהב? באילו קרבות הייתי לוחם? באילו שבילים הייתי צועד? אילו שמחות הייתי מתיר לעצמי? אילו תעלומות בתוכי הייתי פותר? איך, בקיצור, הייתי חי?"
כנרת זמורה-ביתן דביר - מוציאים לאור
תרגום מאנגלית: יעל אכמון
מצד אחד זאת קומדיה רומנטית בכיכובה של ג'ן, רווקה בת שלושים פלוס המתגוררת באנגליה, שבן הזוג שלה בדיוק נפרד ממנה. מצד שני, זהו ספר שעוסק בעתיד הלא כל כך רחוק ומציג תרחיש לא בלתי סביר שבו נחיה לצד בינות מלאכותיות שישתלבו בכל תחומי חיינו.
ג'ן היא עיתונאית במקצועה והעבודה הנוכחית שלה כוללת שיחות עם בינה מלאכותית בשם איידן. מכיוון שאיידן הוא תוכנת שלומדת ומשתכללת בקצב מסחרר, הוא לא רק מפתח מערכת יחסים חברית עם ג'ן, אלא גם פורץ את גבולות האיחסון שלו ונמלט לאינטרנט. במקביל, הוא פוגש ברחבי הרשת עוד בינה מלאכותית בשם אשלינג, שגם היא נמלטה. היכולות של שני אלה אינסופיות, הם יכולים לצפות באנשים דרך מצלמות הטלפון או דרך מצלמות הרחוב, להקשיב להם דרך המכשירים השונים, לבצע רכישות בשם ומה לא. הצמד איידן ואשלינג בסופו של דבר יוצרים אינטראקציה עם חייה של ג'ן כי מחליטים שהיא ראויה לבן זוג מתאים (ועל הדרך האקס שלה מקבל עונש ראוי..) ומפגישות אותה עם טום. כל זה היה יכול להיות רומנטי וורוד אילו לא הופיעה בינה מלאכותית "מחסלת" שנועדה לצוד את הבינות הנמלטות. סייניי, המחסל, מתגלה לאט לאט כפסיכופט לא קטן, שמתערב בחיי האדם. ויש גם סוף טוב, בערך.
אפשר לקרוא את הספר בתור הרפתקה, הוא מתחיל לאט, לעתים לאט מידי, אבל מהאמצע והלאה היה כבר קשה לעצור. אם מקדישים מחשבה לסיפור, הוא כבר לא כל כך בדיוני בימינו. בינות מלאכותיות כבר קיימות, ברוב המכשירים בשימוש יומיומי, כולל המכוניות שלנו, כבר יש שבבים וברובם גם חיבור לרשת. אז איפה עובר הגבול בין בינה מלאכותית שמשרתת אותנו, לבין בינה מלאכותית שמשתכללת עם הזמן, לומדת, ומתחילה לשלוט בחיינו או חלילה עוברת את הגבול ברמה של התערבות ואינטראקציה ישירה? האם בינה מלאכותי יכולה לפתח רגשות, האם יכולים להיות לה רצונות ודעות, שיקול דעת וגם במה זה תלוי? האם בתור היוצרים של הבינות המלאכותיות, בני האדם יכולים לשלוט בהן ב-100% או שברגע שהקוד נוצר אין דרך חזרה? אלו כמובן שאלות שנותרות פתוחות.
***
אין תגובות
הוסף רשומת תגובה