לא, לא פרשתי מכתיבת הבלוג ולא שכחתי אתכן. לא יכולתי לכתוב. את הפוסט הזה התחלתי לכתוב 18 אלף פעם וכל פעם מחדש מחקתי והתחלתי מהתחלה, לא הצלחתי להוציא משפט אחד שלם מהמקלדת. הבלוג לא עניין אותי וגם לא כל מה שמסביב. אני מרגישה שחיברתי את שטף החדשות ישירות לוריד ועד עכשיו לא משתחררת מזה, המצב הזה פשוט כואב נורא.
בתחילת יולי הגיעו אלי אורחים מחו"ל, בן דודי ובת הזוג שלו, הטיול הזה תוכנן הרבה חודשים מראש ושמחתי לארח אותם אצלי. הם נחתו ב-7.7 ובערב הראשון בבית כבר הייתה אזעקה ראשונה באזור שלנו. ניסיתי לדמיין לעצמי איך זה להיות תייר בארץ זרה ולבלות את החופש שלך לצלילי האזעקות, דאגתי להם כמו אמא פולניה והדרכתי מה עושים בכל מיני מצבים לפי הנחיות פיקוד העורף. הם מצידם נשארו רגועים לגמרי, לא ויתרו על התוכניות שלהם והספיקו לטייל בכל הארץ, כולל את ירושלים, ים המלח ומצדה, באר שבע ואילת. גם אני הצטרפתי ונסענו למקומות האהובים עלי במרכז, למרות כל החששות. אני לא יודעת מה גרם לחברה שלי להיות כל כך רגועים ושלווים במצב הזה, בטח שלא אני (לחוצה ומדמיינת אזעקות בכל מקום), אבל אני שמחה שהטיול שלהם היה בסופו של דבר מהנה ומלא חוויות.
שלשום כבר הודיעו על הפסקת אש, אבל מבחינת ההרגשה האישית שלי, לא השתנה שום דבר, כאילו כל האירועים הקשים של החודש האחרון עדיין עומדים באויר וככל הנראה זאת התחושה והטעם המר שישארו איתנו לעד.
חשבתי על הפוסט הזה די הרבה זמן והרעיון נולד כשחשבתי על דברים אופטימיים שיכולים לעודד אותי וגם אתכן, לכן החלטתי להראות את חלק מהמקומות האהובים עלי בארצנו הקטנטונת והיפה. מקווה שתהנו ונצליח בסופו של דבר להינות, לטייל ולהמשיך את החיים. שלא יהיו מלחמות...
 |
| הגנים הבהאים, חיפה |
